Stick כתב:אודיסי הוא אחד המשחקים הכי רפטטיביים בהיסטוריה של המשחקים הרפטטיביים. למזלו זה לא מונע ממנו עדיין להיות משחק מאוד מהנה לאורך המון שעות (גם כן כ-100 במקרה שלי).
הוא נהנה משני דברים שעוזרים לרפטטיביות לרדת חלק בגרון - העולם, שהוא פשוט נהדר, יפייפה, מעניין וכיף להסתובב בו. והעובדה שהוא 100% רפטטיבי (כלומר זה אשכרה אותן פעולות בדיוק שתעשה שוב ושוב), אך יש לו בסיס פעולות ומערכות כה רחב ומנותק, שתמיד תמצא את עצמך עושה משהו שלא עשית כבר כמה זמן.
אבל בבסיס הוא ההגדרה של רפטטיביות, אתה עושה דברים כדי למצוא loot שתוך חצי שעה כבר לא שווה שום דבר כי עשית עוד דברים אז עלית רמה אז אתה הולך למצוא loot וחוזר חלילה.
אני חוזר לזה עכשיו כי סיימתי אותו סוף סוף כולל כל ההרחבות ואחוז לא מבוטל מתוכן הצד, אבל אני חייב להגיד שאנחנו כנראה מגדירים "רפטיטיבי" בצורה ממש שונה.
כלומר, אם יש במשחק מסוים בסיס כל כך רחב של פעולות שונות שאפשר לעשות, ואתה לא מוצא את עצמך חוזר על אותם הדברים ברצף - אז אני די בטוח שבהגדרה זה ההיפך מלהיות רפטיטיבי. והעניין המהותי הוא שהמשחק מציע לא רק רוחב במכניקות שלו אלא גם עומק: עצי הskill והיכולות נפתחים בצורה כזו, שגם הצורה שבה ניגשתי למשימות כביכול דומות או הדרך שלי להתמודד עם אויבים בלחימה השתנתה משמעותית עם ההתקדמות שלי במשחק. ההרחבה השניה גם הוסיפה גיוון מטורף לעולם עם שלוש מפות משחק חדשות שכולן שונות משמעותית מהעולם של יוון, ומשימות הצד לפעמים לוקחות אותך בהפתעה עם טרגדיה יוונית שמתפרשת על כמה שעות משחק - וגם זה מרגיש כמו גיוון גדול מהעלילה הראשית.
ואני חושב שזה הבדל חשוב, כי במשחקי סדרת אססינס קריד הראשונים ששיחקתי (נעצרתי בטרילוגיית אציו) באמת היתה רפטיטיביות, עם כמות מאד מצומצמת של דברים שאפשר לעשות או דרכים לגשת לכל משימה, שהרגישו רפטיטיביים ואילצו אותי לעשות דברים כדי להתקדם. כנ"ל גם מערכת הקרב שהיתה מאד בסיסית ולא באמת הציעה עומק או גיוון ככל שאתה מתקדם. תמיד כשאמרו לי שגם המשחקים החדשים רפטיטיביים, הנחתי שהמצב לא השתנה ויש מצב שדילגתי בגלל זה על כמה משחקים מוצלחים בסדרה.
מה שאהבתי כאן הוא בדיוק זה שלאורך כל האודיסאה לא זכורים לי מצבים שבהם הכריחו אותי להילחם בשלושה אויבים ב-Arena, או לבחור צד בארבע קרבות בין הספרטנים לאתנים, או להשתלט על חמש ספינות, או לבזוז שישה מבצרים בשביל להתקדם הלאה בעלילה. אפילו את משימת הצד הענקית של ציד כל אנשי ה-cult לא היה צריך לבצע בשביל לסיים את קו העלילה העיקרי (אבל היה מאד נחמד להמשיך למשימה הזו אחר כך בכל זאת). בכל נקודת זמן במשחק יכולתי לבחור מה אני רוצה לעשות ברגע הזה וברגע הבא.
יותר מזה, דווקא בכל מה שנוגע לloot אני מרגיש בדיוק הפוך ממך: קודם כל בגלל שהפערים בין דרגה לדרגה הם מינוריים יחסית, ולכן טרחתי לעצור אצל נפח ולשדרג את הגיר שלי אולי פעם בחמש דרגות (וגם אז לא הייתי מחליף את כל הציוד). אבל יותר מזה, המשחק הזה הציע שני פתרונות מעניינים מאד שלא יצא לי לראות בהרבה משחקים אחרים:
1. שדרוג הציוד הנוכחי שלך בתשלום לדרגה נתונה, מה שאומר שלא חייבים להחליף ציוד או לחפש ציוד חדש עם פרמטרים דומים רק בגלל שעלית בכמה דרגות.
2. ברגע שאתה מוצא set piece שלם, כל החלקים שלו שמצאת לאורך המשחק משתדרגים לדרגה העדכנית שלך. זה גימיק מצויין שהפך את החיפוש אחרי set pieces גם ליותר מעניין אסטרטגית, וגם לאשכרה שימושי - פשוט כי אתה לא נתקע פתאום עם סט שכולל קסדה ברמה 70 אבל שריון גוף ברמה 20.
בכל מקרה, הדעה שלי לא השתנתה אחרי הסיום: משחק מצויין שנתן לי כמעט 120 שעות נכון לעכשיו והרבה תמורה לאגרה.
אם מישהו חושב לקנות אותו, לכו בלי למצמץ על הGold Edition כי ההרחבות של המשחק כוללות כל כך הרבה תוכן נוסף (ובנוסף אתם מקבלים כבונוס את Assassin's Creed III Remastered ואת Assassins' Creed Liberation Remasterd בתוך החבילה).
מה שכן, הlow light מבחינתי היה שהכבעכטח בחירה בדיאלוגים מתגלה הרבה פעמים כאשליה, כזו שאין לה שום השפעה על מה שקורה בהמשך המשחק או אפילו בהמשך השיחה - למעט אולי מקרים בודדים. בהיבט הזה אני עדיין חושב שההקבלה הכי טובה למשחק היא דווקא Skyrim ולא The Witcher III.
. 
