משחקי השנה 2016 - הבחירות שלכם!

[Stick]

טוב, להגיד שאתה לא אוהב יצירות שלא מסבירות את עצמן זה משהו שאני יכול לקבל, אבל לטעון לגמרי שליצירות שלא מסבירות את עצמן (למעשה כאלו שמסתיימות ללא כל הסבר) אין פואנטה, זו (ואני ממש לא אוהב להשתמש במילה הזאת, אבל) פשוט טעות.
למען האמת לא הצלחתי להבין מה אתה אומר מבין השניים..
חלק מהסיפורים הכי עמוקים, ובטח הכי מעוררי מחשבה, הם כאלו בלי הסבר פשוט ומוחלט. לאחים כהן אגב, יש סרט שלם שכל מה שהוא שואל זה בדיוק האם יש פואנטה בכלל בכל הדבר הזה. "יהודי טוב" שמו והתשובה הסופית שלו היא, ניחשת נכון, ממש לא חד משמעית.

[InterAl]

טוב, להגיד שאתה לא אוהב יצירות שלא מסבירות את עצמן זה משהו שאני יכול לקבל, אבל לטעון לגמרי שליצירות שלא מסבירות את עצמן (למעשה כאלו שמסתיימות ללא כל הסבר) אין פואנטה, זו (ואני ממש לא אוהב להשתמש במילה הזאת, אבל) פשוט טעות.
למען האמת לא הצלחתי להבין מה אתה אומר מבין השניים..
חלק מהסיפורים הכי עמוקים, ובטח הכי מעוררי מחשבה, הם כאלו בלי הסבר פשוט ומוחלט. לאחים כהן אגב, יש סרט שלם שכל מה שהוא שואל זה בדיוק האם יש פואנטה בכלל בכל הדבר הזה. "יהודי טוב" שמו והתשובה הסופית שלו היא, ניחשת נכון, ממש לא חד משמעית.

הבעיה שלי היא לא עם יצירות שלא מסבירות את עצמן, אלא ביצירות שלא ניתן להסביר אותן בצורה מתקבלת על הדעת. אני לא מחפש הסבר פשוט וברור, אלא איזשהו הסבר סביר. מהחוויה שלי ומהמעט שקראתי בפורומים, לא נתקלתי בכזה. זה מתסכל מאוד, במיוחד כשמדובר על משחק מסתורין. בסצינה האחרונה שלו, כשהבנתי שהוא נגמר, כמעט ורציתי לדפוק את הראש בקיר. אגב, גם בברייד למשל יש מצב דומה, אבל ברייד הוא משחק גאוני לטעמי בזכות הגיימפליי, והחיבור של הגיימפליי עם הנרטיב. באינסייד הגיימפליי מרגיש tacked on, הוא חסר מקוריות ולא מרשים במיוחד. הייתי סולח לו על הגיימפליי אם העלילה היתה מפצה על זה, אבל היא לא.

[DrKeo]

חשבתי שברייד מסביר את עצמו די טוב. אני מסכים שקצת מוזר שאנסייד עדין לא הוסבר כמו שצריך בזמן שלימבו כן (כלומר לפחות חלק מהתאוריות נשמעות טוב והן SOUND לעומת המופרחות של אנסייד) אבל זה משחק מדהים לדעתי.

[Stick]

ברור שיש דבר כזה בעולם שנקרא יצירות לא טובות, אני לא בא עכשיו להגיד שכל אומנות יעני פלצנית שלא עומד מאחוריה כלום היא בעצם יצירה חשובה ומופשטת שפשוטי עם לא מבינים, אני פשוט חושב שזה בבירור לא המצב באינסייד.
עכשיו אני רוצה רק לחדד שאני לא חושב שהגדולה הבאמת יפה של אינסייד מגיעה מאיזה נרטיב חזק או משמעות נסתרת ומדהימה, זה הרבה יותר משחק אווירה ממשחק סיפורי, ולא שיחקתי בברייד כדי לדעת להשוות בין המקרים כמו שאתה מתאר אבל באינסייד לפחות בבירור יש מוטיבים חוזרים, יש אלמנטים שמניעים את העולם הזה ולטעמי מעל לכל ספק יש "פואנטה".
עכשיו אני בכלל לא תכננתי לגעת ספציפית במשחק הזה, יותר צרמה לי ההכרזה שלך שלא הייתה פואנטה ברמה כללית הרבה יותר, אבל האמת היא שזה דבר קצת מצחיק להגיד "יש פואנטה", אז אני אנסה טיפה להסביר את ה"פואנטה" של המשחק כפי שהבנתי אותה.
תרגיש חופשי לא להתייחס אם אתה לא רוצה להכנס לדיון ספציפי על המשחק עצמו כי גם אני לא בטוח שזה יוביל לאנשהו, מה גם ששיחקתי במשחק פעם אחת ומזמן, ולא קראתי איזשהם מאמרים על סודותיו, ככה שהכל שטחי ומהבנה יבשה של ריצה אחת על המשחק.

ספויילר: הצג

המוטיב הכי גדול שחוזר על עצמו לאורך כל המשחק ורק הולך ומתעצם ככל שהוא מתקדם, הוא המוטיב של השליטה, והמוטיב של חוסר הרצון החופשי.
בשלב הראשון המוטיב עובר "בצורה הרגילה" ומדבר "בשפת המשחקים", העולם מחולק לאנשים בעלי רצון חופשי (שכנראה לוקחים חלק באותו התאגיד) ולאנשים חסרי רצון חופשי. אלו בעלי הרצון הם למעשה אנשים רגילים כמו שאנחנו מכירים ואלו חסרי הרצון פשוט יעמדו במקום כשלא אומרים להם מה לעשות, ויעשו את מה שאומרים להם כאשר נאמר להם.
לאחר מכן, אנחנו מגלים איך זה מתפקד כמכניקת משחק, ניתן לתת פקודות לאותם "חסרי רצון" גם בצורה לא ישירה, על ידי התחברות למעין "מוח משותף" וכל זה כאמור מאוד מדבר בשפת המשחקים, ברור לגמרי איך המכניקה עובדת והיא נותנת אפשרות להמשיך להתקדם.
מעט לאחר מכן אנחנו מגלים שחסרי הרצון הללו יעשו הכל, כאשר כחלק מהמשימות אנחנו גורמים להם להתאבד כדי להתקדם.
בשלב השני של המוטיב הזה קורה דבר מעניין, בוא נחזור רגע ממש לתחילת המשחק..
אתה נופל מצוק גבוהה כאשר אתה יכול להתקדם רק ימינה (הדרך לצד השני חסומה לגמרי, הצוק גבוהה מדי כדי לחזור) וישר רודפים אחריך אנשים וכלבים. לך, כשחקן, ברור מיד מה אתה צריך לעשות, להמשיך להתקדם קדימה כדי שלא יתפסו אותך.
אתה מבין שאתה נמצא בסוג של מחנה-בסיס צבאי, אוקיי, המטרה ברורה: החיילים רודפים אחריי אז אני צריך לברוח מהבסיס.
זה רק כמה זמן אחרי זה (ואחרי שכבר עברת היכרות "בשפת המשחק" עם המוטיב המרכזי) שאתה מבין שאתה למעשה לא בורח מהסכנה, אלא הולך ישר לתוכה, ואתה לא בורח מהבסיס, אתה נכנס לתוך מעמקיו. ואז פתאום המצב מתהפך, אם קודם ידעת שאתה בורח מהחיילים והשאלה הייתה למה הם רודפים אותך, פתאום אתה מבין למה החיילים מנסים לעצור אותך והשאלה היא בכלל למה אתה הולך לתוך הבסיס.
פתאום אתה, כשחקן, מבין שאתה לא יודע לאן אתה מתקדם, אבל למרות זאת אתה ממשיך להתקדם לתוך הסכנה (והמשחק דואג לגרום לך להבין שיש סכנה, עם כמה וכמה רגעים שנוגעים באלמנטים של משחק אימה). הרגע הזה שאתה מבין את ההיפוך של המצב הוא רגע מבריק, שקורה בצורה לא מתוסרטת בכלל ולמעשה יכול לתפוס כל שחקן בנקודה אחרת במשחק, אבל הרגע שבו זה קורה זה הרגע שבו המשחק באמת תופס אותך.
ואז לאט לאט (בעיקר בקטעים שבהם אתה "מתחזה" לחסר רצון מול המדענים) אתה מבין, לטעמי (ופה אנחנו כבר נכנסים טיפה יותר לעומק הפרשנות, כי ככה זה כשאין הסבר ישיר. אבל אין לי ספק שלפחות ברמה מסוימת זו כוונת המשורר) שהמשחק שם מרחק בינך לבין הילד. אתה לא הילד, אתה שולט בילד.
למעשה בשלב השלשי של המוטיב הזה אתה מבין שהילד עצמו, הוא לא יותר מ"חסר רצון" בדיוק כמו כל שאר הדמויות שאינן חלק מהתאגיד המסתורי הזה. אם לא תגע בשלט? הוא יעמוד. אם תגיד לו ללכת? הוא ילך. אם תגיד לו לקפוץ 20 מטר למותו הבטוח? הוא יקפוץ.
עכשיו כן, זה נכון בסופו של דבר על כל משחק, אבל המשחק הזה בנה את כל העולם הזה לאט לאט, ובהתחלה דיבר איתך בשפת המשחקים שאתה מבין בצורה עיוורת בדיוק כדי לגרום לך להבין את מוטיב השליטה והרצון, ואת העובדה שבסופו של דבר אין לך מושג לאן ולמה אתה הולך וממשיך ללכת.
אז אם אין לך מושג לאן אתה הולך, ואתה ממשיך ללכת, יש שתי אפשרויות: או שהילד שולט עליך או שאתה שולט עליו. בעולם שבו המשחק מתקיים, הרבה יותר הגיוני שאתה הוא זה ששולט על הילד (שכן אנחנו יודעים שבגדול רוב העולם הוא גם ככה "חסר רצון"). אם ככה, לאן אתה הולך?
בשלב הזה אתה כבר יכול להתחיל להבין שהשאלה האמיתית של המשחק היא בכלל: למה אתה הולך?
כי זהו, זו בגדול "הפואנטה" הגדולה. המשחק מדבר אליך ולא אל הילד ובשלב הרביעי אתה מגיע ל"מוח המשותף", ו.. משחרר אותו. למה אתה משחרר אותו? הוא בסופו של דבר מבצע שחיטה המונית ודי ברור שזה לא יצור סימפטי לכל הפחות. אם ככה כל הזמן הזה ה"מוח" הזה הוא ששלט בך, כי אתה כשחקן, המשכת ללכת קדימה בלי לדעת למה, ושיחררת אותו בלי לדעת למה.
הדרך התאורתית "לנצח" את המשחק הזה היא פשוט לסגור אותו מבלי להמשיך ללכת ללא מושג ובעצם "להראות רצון". לא סתם הסוף הסודי של המשחק הוא לגרום לילד ללכת לכבות את השאלטר ולמעשה לצאת מהמשחק, זאת לטעמי הדרך של המפתחים להראות את זה.

בסופו של דבר זו "הפואנטה". אתה יכול לא להסכים עם חלק מהפרשנויות הספציפיות יותר שלי (אחרי הכל ככה זה כשאין הסבר חד משמעי או רשמי) אבל זה המוטיב החוזר של המשחק ואין ספק שהוא אחיד, הולך וגדל ומנסה לחתור לאיזו מטרה, או, כמובן, "פואנטה".
עכשיו אתה יכול לחשוב מה שאתה רוצה על הנרטיב הזה, אבל הוא בצורה זו או אחרת קיים. אני חושב שלפרקים הוא מבריק ולפרקים הוא יומרני בצורה קצת מעצבנת, אבל בכל מקרה מדובר קודם כל במשחק אווירתי ורק אחרי זה במשחק עם סיפור ככה שזה לא גורם לי להעריך את המשחק פחות.

[Laskin]

לי לא אכפת מהמשמעות או הסיפור של אינסייד... זה לא ממש משחק עם סיפור, זה משחק עם אווירה ומיסתורין שכל אחד יכול לקחת לאן שבא לו...
לא היה אכפת לי אם זה היה נגמר כשפצצת אטום פתאום נופלת עלייך והמסך נהיה לבן או אם אתה מתעורר ומבין שהכל היה חלום, זה בכלל לא רלוונטי.

ואגב, אני דווקא מאוד מתחבר למה שאתה אומר על האחים כהן למשל, את רוב הסרטים שלהם שפשוט נגמרים ב"קאט" אני לא אוהב, כי סרט אני רואה בשביל העלילה, או לפעמים בשביל האקשן והאפקטים, אבל דרמות או דרמות פשע עם הרבה הומור אני רואה בשביל העלילה, וכשאין לה סוף - זה משאיר לי המון טעם רע בפה, שגם אם הדרך הייתה נהדרת - זה פשוט לא מספיק לי. במשחקים, ובטח במשחקים כאלה שלא מתיימרים להציג סיפור של ממש אלא חוויה - זה אחרת כי אני משתתף בדרך, אני מכווין את הדמות ואני צריך לפתור את כל הפאזלים וכד'. זה לא אותו הדבר.

[Stick]

אני פשוט לא מסכים איתכם שסיפור או יצירה שמסתיימת בלי הסבר מפורש או סוף סופי זה משהו שלבדו יכול לשמש כטענה נגד הסיפור או היצירה.
ברור שגם סיפורים כאלו צריך לדעת לעשות טוב, ויש כאלו שאינם טובים, אבל אם כבר הדוגמה של האחים כהן נמצאת כאן אז אני חושב שהם עושים את זה בדרך כלל בצורה מושלמת.
יש להם לא מעט סרטים שמסתיימים בצורה ברורה ובלי התחכמויות לכל אורכם ("פארגו", "ביג ליבובסקי", "אומץ אמיתי" לדוגמה), אבל אלו דווקא היצירות שלהם שמדברות מלחתכילה על יותר ממה שאתה רואה שגם נגמרות ללא הסבר מפורש ומחייבות חשיבה לעומק היצירה, שהן לטעמי באמת שיא היצירה שלהם ("ברטון פינק", "ארץ קשוחה", "יהודי טוב" הם דוגמה לסרטים שבעיניי הם מפסגת הקולנוע).

בסופו של דבר כאשר אתה עוסק ביצירה ומנסה לקשור אותה לנושאים מורכבים ומה לעשות, חסרי תשובה (משמעות היצירה, מקריות מול רוע, סתמיות מול השגחה עליונה, אלו במקרה חלק מהמוטיבים שעוברים בסרטים האלה), יש גבול לכמה אתה יכול להיות חד משמעי בתשובה שלך, פשוט כי אתה עוסק בנושאים שאין להם תשובה.
"יהודי טוב" היה יכול באותה מידה להגמר בהכרזה שיש או אין משמעות, וזה היה גורם לו להיות משמעותית סרט פחות טוב.
כי קודם כל זה היה מונע כל מחשבה או דיון שהסרט עורר, וזה היה הופך אותו ללא יותר מסרט מסיונרי שאומר לך להאמין או לא להאמין באלוהים.

זה מצחיק שהגענו לכאן מהשאלה האם לאינסייד יש פואנטה או לא, אבל זה בעיניי פשוט דיון הרבה יותר מרתק.
אני מסכים לגמרי שאינסייד לא לגמרי קשור למה שאני מדבר עליו, שכן הוא כאמור קודם כל משחק אווירתי ורק בסוף משהו נרטיבי, ולכן לשאלה הזו יש הרבה פחות משמעות כשזה נוגע אליו (או בכלל בדרך כלל כשזה נוגע למשחקים לעומת סרטים או ספרים, אני אגב הרבה יותר קרוב לתחום הקולנוע מאשר לתחום המשחקים שהוא יותר סתם תחביב מבחינתי).

[Laskin]

שמע, כשאני הולך לראות סרט ולפעמים גם משלם עליו - אני מצפה לשמוע סיפור.
אם הסיפור פשוט נחתך בסוף כמו למשל ב"יהודי טוב" - אני מרגיש מרומה, לא פחות
כנ"ל ספר... לקרוא 400 עמודים ואז לגלות שאין סוף? שערוריה!

גם במשחקים, אם נגיד בביושוק אינפיניט או משחק דומה שיש בו דגש גדול על סיפור לא היה סוף ראוי - הוא לא היה היצירה האדירה שאני מחשיב אותו כרגע... עדיף אפילו סוף מעט מאכזב כמו בביושוק המקורי עם הבוס הדבילי שלו - זה עדיף מאשר "אין סוף" או "אתה אמור להבין לבד" או "שכל אחד ייקח את זה לאן שבא לו"...
זה כן יכול לעבוד במשחקים שהסיפור זה לא החלק העיקרי, או המשני או בכלל.
נגיד בTHE WITNESS, אין ממש סיפור, יש כל מני רמזים למה שקורה, וזה יצירתי ומגניב ו"שכל אחד ייקח את זה לאן שבא לו", אבל זה כל כך לא חשוב ולא מעניין במשחק כזה.

[swym]

השלושה שלי הם לא לפי סדר מסויים:
XCOM 2 - משחק אסטרטגיה פשוט מעולה. זו בכלל היתה השנה הכי טובה אי פעם למשחקי אסטרטגיה וברובם אפילו לא הספקתי לשחק (מבחינתי יש לכל הפחות אתOffworld Trading Company, Civilization VI, Total Warhammer, Ashes of the Singularity ו-Stellaris על הכוונת שלי), אבל כל מי שעדיין לא שיחק במשחק צריך לעשות לעצמו טובה ולקנות את ההאמבל באנדל החודשי של פברואר כדי להתמודד עם הביזיון.
Hitman - המשחק הזה הוא מהפכה בכל מה שקשור למשחקי התגנבות ואולי גם משחקים בכלל. הקמפיין הראשי הוא טוב עד טוב מאד כתלות במשימה, אבל מה שבאמת יחודי וחדשני במשחק הזה הוא הelusive contracts ושאר התוכן שמחזיר אותך למשחק שוב ושוב.
Watch Dogs 2 - אני עדיין יחסית בהתחלה של המשחק ואולי זה ההייפ ההתחלתי, אבל הוא מספק בינתיים נראה מעולה ומספק חוויה מעולה שמרגישה מספיק שונה מGTA. סאן פרנסיסקו והbay area אמנם עברו כיווץ כדי להתאים למשחק, אבל לשחק בעיר הזו זה משהו שהיה חסר לי מאז San Fierro שהיתה החלק האהוב עלי בסאן אנדראס.

הבאקלוג שלי גדל בכמה מאות משחקים השנה, עם הוצאה של מעל 400$. ויש לי כל כך הרבה משחקים אחרים מ-2016 על הכוונת שעוד לא הספקתי להגיע אליהם: גירס 4, אנצ'רטד 4, The Witness, פורצה הוריזון 2, טיטאנפול 2, דארק סולס 3, דום, אינסייד, שאדו ווריור 2... 2016 היתה שנה פשוט נפלאה, וזה שהיא באה אחרי 2015 שכלשעצמה היתה שנה מטורפת מבחינת משחקים רק הופך את זה ליותר קשה. לא היה אכפת לי אם התעשיה היתה קופאת לשנה ככה כדי שאני אספיק לצמצם פערים.

אגב, הצבעתי בדיוק עכשיו ל-Game Developers Choice Awards, ואני חייב להגיד שהרמה שבה השיפוט בטקס הפרסים הזה ואחרים בסגנון מנוהלים היא די בזיונית. עצם העובדה שאנשים יכולים להצביע בלי בכלל לשחק במועמדים השונים הופכת את כל העסק לתחרות פופולאריות ולא יותר.

[swiss-the-engine]

הוריזון 2?

[swym]

או 3. או 4. מה שנראה לך הגיוני שיצא ב-2016.

[Klayman]

אהה כן, ויהיה נחמד אם תוסיפו מה המשחק שאתם הכי מחכים לו ב2017. שלי הוא Prey, נכון להרגע.

שמח מאוד שהוא לא אכזב אותי .

[DrKeo]

אתה חם על פריי, אה קליימן?

[Klayman]

כבר התקררתי! אבל סתם הסתכלתי על הת'רד הזה פתאום וראיתי שהייתי חם עליו ממש מזמן והוא לא אכזב . כיף כשזה קורה.

[DrKeo]

אני איתך בהתלהבות, מאוד רוצה, אבל עמוק ביותר מדי משחקים עכשיו. אני כבר די מתקדם בXCOM2 ויש לי מלא משחקים קטנים שבא לי לסיים. שלא נדבר על זה שקניתי 5 משחקים במכירה של סטים וגם יש לי את העד