Stick כתב:הפרק עם מייקל ג'קסון הוא לא מהפרקים הטובים ביותר בעיניי, אבל אני כן חושב שהוא מצוין, אם זה אומר משהו על רצת הסדרה לדעתי .
אני כן חושב שזה הפרק הכי "נחשב" בסדרה, לפי הקונצנזוס לפחות, אבל אני לא חושב שהוא הכי טוב, הוא פשוט עשוי נהדר ומאוד מיוחד אז אנשים עפו עליו.
בכל מקרה אולי זה פשוט עניין של צפיות. אני גיליתי את הסדרה די במקרה ובזמן אמת עם כל העולם, זה התחיל כסדרה קלילה של סוף יום שסתם ראיתי כי היא חמודה, ופתאום איפשהו לקראת סוף העונה הראשונה נפל לי האסימון שיש כאן משהו מיוחד, והעונה השנייה רק חיזקה את זה.
אתה כבר הגעת לסדרה עם כל הבאזז והרעש, אז אולי זה השפיע. העונה השלישית אגב הכי סובלת בעיניי משגעון הגדלות של גלובר (אבל עדיין מצליחה להיות מצוינת בסך הכל), והיא הראשונה שראיתי אחרי הפיצוץ הציבורי והיחס לסדרה, אז אולי זה באמת קשור.
אני שומע עליה כסוג של מאסטרפיס כבר שנים, יש לי אותה יושבת על הכונן הקשיח עוד מ-2018. היא הייתה סוג של לוויתן לבן שכל הזמן אמרתי שאני אצפה בה יום אחד. אז אולי גודל הציפיות היה גבוה מדי, אבל בסופו של יום קבלתי סדרה ממש חמודה שלפעמים מלאה בעצמה יותר מדי. אולי זה באמת עניין של פרספרטיבה.
מה שאני כן אגיד על אטלנטה, היא מעברה ממש טוב את ״החוויה השחורה״ בארה״ב. כלומר, אחרי שמבלים כמה פרקים עם החבורה של פייפרבוי ואז פתאום נופלים על איזו דמות לבנה, היא לגמרי מרגישה כמו חייזר. והיא לא מרגישה כמו חייזר כי גלובר כותב אותם כמו חייזרים (כלומר, לפעמים הוא כן, בסופו של יום כמעט כל הדמויות הלבנות בסדרה הזאת הם ״יצורים״) אלה כי ההפרש התרבותי כל כך גדול.