אני חושב שמהר מאוד הבנתי שאפשר פשוט להתעלם מהצללים השחורים האלה. 90% מהם לא עושים כלום, וגם אלו שכן לא נוראים ואפשר לטפל בהם אחרי שהם באו אליך ולא להפך. מדי פעם יש איזה קטע מתוסרט יותר שאתה יוצא מחדר ופתאום יש המון שמתקרבים אליך, או עושה איזה שינוי תסריט ולפתע רודפים אחריך לאורך השלב ואז זה דווקא נחמד "לשתף פעולה" ולהתחיל ללכת באיטיות עם הפנס ולטפל בהם.
אבל ברוב ההסתובבות בתוך השלבים עם אלן? הם בכל פינה ולא עושים כלום, זה בעיקר היה עניין של אווירה בעיניי ומאוד אהבתי את הקריפיות שהם יוצרים עם כל מה שהם אומרים (שמתקשר תמיד לסיפור של אלן שסאגה חווה באותם השלבים) כשעוברים דרכם והם נעלמים. השלבים של אלן היו הרבה יותר ממוקדים על חקירה, על הסביבות עצמן שיכלו להיות מטורפות לחלוטין, על הסיפור והכי חשוב לספוג את האווירה היוצאת דופן. בגלל זה אהבתי אותם יותר מאת השלבים של סאגה, ששמו לעיתים קצת יותר דגש על גיימפלי ועל אויבים שצריך לנקות.
אני רק נזכר בזה שבנשחק הראשון כל ארבעה מטרים המסך היה עובר לסלואו מושן עם מבט על כל האויבים שקופצים לזירה, ואז אתה חייב פעם אחר פעם להלחם באותם גלים של אויבים, זה היה כבר ממש מייגע ככל שהמשחק התקדם. האמת, אפילו הגלים על גבי גלים בקונטרול כבר היו מעצבנים מאיזשהו שלב, וזה משחק עם גיימפלי הרבה יותר מהנה.
ליד זה הצללים בשלבים של אלן ש90% מהזמן רק נמצאים בצד ועושים רוח ואווירה זו מתנה משמיים

. נותן לשלבים האלה להתרכז במה שרמדי באמת הכי טובים בלעשות, או לפחות במה שאני הכי אוהב ממה שהם עושים.