glass man כתב:Stick כתב:זה מעבר למשחקים של הסקיל, לnioh יש תקרת סקיל גבוהה בהרבה מכל משחק של FS ומערכת קרב טובה בהרבה מכל משחק של FS למעט סקירו (וגם שם, של סקירו פשוט מושלמת בפשטות וההידוק שלה אבל של nioh מושלמת לכיוון ההפוך). אלו באמת דוגמאות למשחקים שאני מאוד אוהב וזה אך ורק בגלל מערכת הקרב והקרבות שלהם. ה"סקיל" כביכול. ועדיין, הייתי שם חמישה משחקים של מיאזאקי לפני nioh, רובם משמעותית לפני, אם אני סתם זורק ככה מהראש.
מיאזאקי יודע גם לבנות עולם, ונכון, אין שם סיפור קלאסי או עלילתי כמעט בכלל אז זה לגמרי יכול להפריע למי שמחפש את זה, ועדיין - בלאדבורן לדוגמה זו חוויה שאין שנייה לה וזה הכל בניית עולם, עיצוב, אווירה וכן... סיפור (לא עלילתי, אבל המשחק בהחלט מספר לך "סיפור", כלומר יש ממש טוויסטים והכל). זה הרבה לפני הגיימפלי, הקרבות, ה"סקיל". הבאתי אותו כדוגמה כי לדעתי זה המשחק הכי חלש באספקט הגיימפלי מכל מה שבא אחריו, ועדיין יש לבלאדבורן איכויות שאין בשום מקום אחר.
לא נכנס לענייני טעם ומי אוהב יותר מה!

רשאים לאהוב יותר או פחות כל משחק, רק מתייחס לזה שבעיניי בלבד הגדולה של רוב המשחקים שמיאזאקי יצר היא הרבה מעבר ל"סקיל".
אבל אפילו הסיפור של shadow of the colossus יותר מובן משל בלאדבורן

.
כאילו אני לגמרי מרגיש כמוך שיש למיאזאקי בניית עולם מדהימה ואווירה מדהימה שאין שנייה לה אבל דווקא בגלל זה אני כל כך מתוסכל ממנו כי הוא כל כך קרוב לנקודה שהוא יכול לספר עלילה מדהימה ולא עושה את זה.

כאילו אני יודע שקרה "משהו מחורבן" בעולם של BB לא צריך להתאמץ להבין את זה והאווירה המדהימה המפחידה הקריפית הכמעט רזי 4 שלו עוברת במלואה, אבל... העלילה של המשחק הזה היא כמו ארכיאולוגיה. אתה צריך להרכיב אותה כמו שאיזה ארכיאולוג צריך להרכיב סיפור שלם מכד שבור עם שתי אותיות שני שלדים ושני גרעינים שרופים של זיתים שהוא מצא

.
יש בזה יופי גדול, אבל אני בטוח שכשנראה את הסרט של Bloodborne בקולנוע, הוא יהיה הרבה יותר talkative וחפרני מהמשחק בעלילה שלו ואישית חבל לי שמיאזאקי לא מושלם כמו שהוא יכל להיות, אוף.
אלו שני דברים שונים, כלומר אתה מבקש משחק וחוויה אחרת לגמרי ממה שמיאזאקי עושה ולא רק תוספת של "עלילה" על גבי מה שיש. אני לא רוצה שזה יהפוך סתם לדיון סמנטי, אני משתמש במילה "סיפור" מול "סיפור עלילתי" כי אין לי מילה אחרת לתאר את זה, אבל אם נקח את בלאדבורן שוב כדוגמה כי זו הדוגמה הכי טובה, אתה ממש לא תהנה מהסיפור שלו יותר בקולנוע כי זה משהו אחר לגמרי.
כן, יש שם הרים של lore בטקסטים וחיבורים שאתה כשחקן יכול לעשות בעצמך כדי להבין את העולם ואת הדמויות והמקומות ברמה מלאה יותר. זה עניין של טעם אישי, אני מאוד נהנה מזה, ושחקן אחר כמוך יכול למול זה להגיד שאת הlore והדמויות היה אפשר להעביר בצורה יותר סטנדרטית וברורה וזה היה עדיף ואין לי בעיה עם זה. אבל לא על זה אני מדבר בכלל.
כשתאה מתחיל את בלאדבורן אז "משהו מחורבן" קרה בעולם והאווירה הכמעט רזי 4 שלו עוברת במלואה, כמו שאתה אומר. אבל כשהמשחק עובר לאט לאט מאימה של סיפורי עם על אנשי זאב, ערפדים וכדורי כסף - לאימה קוסמית על חייזרים/אלים/כוחות מעבר לתפיסה האנשוית, זה משהו שאתה חווה גם בלי לקרוא שורת טקסט אחת.
בערך באמצע המשחק כשאתה מגיע לunseen village והוילון יורד ואתה רואה את העולם הזה כמו שהוא באמת, זה לא עניין של דמויות או עלילה או טקסטים שאתה יכול גם לא לקרוא בכלל, זה שינוי שאתה חווה עם המשחק וכל העיצוב שלו והוייב שלו משתנה לגמרי.
ואז אתה מבין כמה זה לא נעשה בבת אחת, כמה הרמזים היו שם לכל אורך הדרך מהשנייה הראשונה. הכל סביבתי, הדברים שאתה רואה לאורך המשחק והשימוש הפנטסטסי שלהם בעיצוב אומנותי שמספר סיפור. ספציפית בלאדבורן זו שוב כנראה הדוגמה הכי טובה לצורה הזו, כי לא רק אתה לא מבין מה קורה בעולם הזה, אלא לאף אחד במשחק גם אין באמת מושג מה קורה בעולם הזה - זה סיפור לאבקראפטי.
המשחק לא באמת מספר לך סיפור לאבקרפטי, הוא ממש מעביר אותך "חוייה לאבקרפטית" וסליחה על הפלצנות כי אין לי דרך אחרת לתאר את זה. ברגע שתקח את זה לקולנוע ותנסה להעביר את אותה החוויה בצורה עלילתית - לחלוטין איבדת את כל הקסם במלואו. זה אקטיבית היה פוגע במשחק.
ואז אתה מכניס את מערכת ה insight שנותנת לך את האפשרות "לשבור" את הוילון הזה ולראות דברים בעולם "לפני הזמן" שהם נחשפים בהתקדמות הלינארית, את השינויים באוייבים ובמקומות שכבר היית בהם וראית לאורך התקדמות המשחק ו/או עלייה אקטיבית שלך ברמת ה insight. אלו דברים שאין להם שום קשר לסיפור עלילתי כי הם נשענים בדיוק על בניית העולם והמסתורין שהמשחק יוצר מהשנייה הראשונה ועד האחרונה. שוב, כמו שאמרתי, המשחק לא סתם מתחיל בקאטסין חסרת הגיון ומבלבלת, אתה לא סתם מתחיל ישר בתוך האקשן בלי חצי מושג מי אתה ואיפה אתה ולמה אתה, המשחק במודע מעביר אותך חוויה לאבקרפטית מהשנייה הראשונה עד האחרונה.
לצד זה יש כמובן "סיפורים קטנים" ושוב סליחה על המוגבלות הסמנטית שלי. יש שלבים שלמים עם סיפור קטן ועצמאי, כשאתה מגיע ל - Research Hall ול - Astral Clocktower אתה לא צריך לקרוא טקטסים ולזכור את השמות של הדמויות ששמעת כמה פעמים לפני 20 שעות משחק כדי להבין את הניסויים שעושים שם בבני אדם.
כן יש lore שמוסיף עומק מסויים ודמויות על גבי מה שאתה רואה, אבל בבסיס זה הכל דברים שאתה רואה. כשאתה מגיע לבוס (ה - Living Failures) אתה לא צריך דף ועט כדי להבין מה זה, אתה מבין הכל רק מאיך שהוא נראה ומהשם שלו, אפילו מההתקפות והצורה שהוא נלחם.
אם המשחק כולו היה עם NPC לצידך והייתם מדברים על כל מה שאתם רואים, כמה הכל מוזר ולא ברור, ואז היא הייתה אומרת משהו כמו "הם לא באמת הצליחו! כל הניסויים שלהם נכשלו ובנסיון שלהם ליצור קשר עם האלים החיצוניים הם לא הרוויחו כלום ורק אבדו משהו שכן היה להם לפני כן, את צלם האנוש שלהם!" זה באמת היה משפר במשהו את המשחק? לדעתי להיפך, כי המשחק עושה עבודה כל כך פנטסטית בלהעביר את הכל בלי שום שורת דיאלוג או טקסט שאתה חייב לקרוא, או עם דיאלוגים מאוד מינימליים בדרך כלל, וזו בדיוק ה"אווירה" שאני מדבר עליה וצורת הסיפור הייחודית שהייתה נאבדת ישר. אתה רואה הכל.
עזוב, לא תשכנע אותי אחרת, זה משחק גאוני ואני רק נזכר כמה ככל שאני מדבר עליו

.
הסיבה היחידה שבלאדבורן הוא לא המשחק האהוב עלי שלהם היא כנראה בדיוק בגלל שבגיימפלי, בבוסים, במערכת הקרב וב"סקיל" הוא נמוך יותר ממה שבא אחריו, וזה בכל זאת עדיין אכן חלק משמעותי מהמשחקים.
ועדיין, ברמת ה"סיפור", כן הסיפור! ובניית העולם והאווירה והעיצוב והמבנה שלו, החוויה השלמה שהמשחק מעביר אותך לינארית מתחילתו לסופו, זה לגמרי מאסטרפיס. ולא סתם זה עדיין נחשב ליצירה הכי גדולה של FS בעיני רבים בכת של מיאזאקי גם אם אני לא שותף לתחושה הזאת.
כלומר, אני רק מדגיש כמי שכן מתחבר ואוהב מאוד את הסגנון של מיאזאקי - זה ממש לא רק סקיל וגיימפלי. מי שאוהב את מיאזאקי יגיד לך ש"הגדולה" שלו כביכול נמצאת הרבה מעל זה וזו הסיבה שnioh הוא משחק מצויין עם גיימפלי מושלם וטוב משמעותית מרוב משחקי FS, ועדיין רוב משחקי FS הם יצירות מופת שנמצאות הרבה מעליו.