במה אתם משחקים?

הקטע של לשחק את הצד השני כדי להזדהות איתו עובד יותר בתאוריה מאשר במשחק עצמו. אני חושב שזה רעיון מבריק, רק שהבנתי את התאוריה שלו די מהר ואז נשארתי עם המון שעות משחק "פילריות" של אבי שעניינו אותי אבל לא נגעו בי רגשית כמו שהמשחק רצה שיקרה. כלומר זה הרגיש לי קצת כמו לראות סרט אומנותי טוב שעושה דברים עם המדיום שמרשימים אותך מחשבתית, אבל בשורה התחתונה משעמם אותך בזמן הצפייה.
לא הצלחתי להעלים את ההפרדה הזאת בין הראש לרגש לכל אורך הקטעים האלו במשחק, וזה הרגיש לי כמו שיעור שלם שכבר הבנתי את החומר שלו ברגע הראשון ורק חיכיתי שיסתיים כדי שנמשיך קדימה בעלילה. הערכתי את מה שהמשחק עושה, אבל בסופו של דבר לא הזדהתי עם אבי ולא התחלתי לפקפק בחיבור (הכן רגשי) שלי לצד של אלי וג'ואל.
הייתי עדיין מאוד "שבטי" בעניין הזה, וכמו שאין לי בעיה להזדהות עם העובדה שיש שני צדדים למטבע בקונפליקטים אמיתיים שפוקדים אותנו, אני עדיין קודם כל נמצא בצד אחד של המטבע ורק אחר כך אהיה מוכן להסתכל על הדברים מלמעלה.
סנטימנט שמן הסתם רק התחזק בשנה האחרונה, אבל היה מגובש גם כשהמשחק יצא 😃.
אני חושב שבמובן מסוים אפשר להפוך את הטיעון שלי ולהגיד שזו אחת הנקודות של המשחק באמת, אבל בכל זאת, יותר נהנתי מהמשחק כשהוא היה "סיפור הנקמה קורע הלב של אלי", כולל הסיום שמטיל ספק בכל העניין הזה, מאשר כשהוא היה "שלושה ימים קשים בחייה של אבי מן הצד השני".

להפך מהסכסוך הישראלי-פלסטיני אני דווקא כן הצלחתי להזדהות, מאוד אפילו, עם הצד השני פה… או יותר נכון להבין אותו ברמה מאוד דומה לצד של אלי, וככל שהמשחק התקדם והראה לנו עוד מהצד השני אז עוד יותר חשבתי שהיא באמת חיובית יותר מאלי ועושה אולי בחירות טובות יותר ומונעת מכוונות טובות יותר. ובלי קשר גם אם המסר הכללי עבר מוקדם יותר - הרגעים עם אלי והסט פיסז שלה ממש ממש מעולים.

הצלחתי להזדהות עם אבי ולהבין את הצד שלה, אבל לא יכלתי להיות בשום שלב ב"team abby". זה לא משנה כמה אלי תהיה נוראית, אחרי TLOU1 קשה לעבור צד.

כל החלק של אבי הוא מניפולציה רגשית זולה על השחקן. לזעזע אותך בהתחלה ואז להתהפך ב-180 מעלות. כתיבה לא טובה לטעמי.

דל"פ: ניסיתי לתת לאלי למות בזמן הקרבות עם אבי. לא הלך. חבל. Team Abby here.

מה שאתה אומר קצת מתורגם ל״אם הייתי נולד בעזה הייתי מזדהה איתם יותר״. עזוב את המשחק הראשון - בהתחשב בעלילה של המשחק השני - מי יותר ״צודקת״, ומי נוקמת בצורה ממוקדת ונכונה יותר?

דבר ראשון ברור שאם היית נולד בעזה היית מתזדהה יותר עם העזתים, זה עובדתית שמתרחשת בכל קונפליקט בעולם כולל שלנו. תמצא כמה משוגעים בכל צד, אבל בסופו של יום כמעט כל הישראלים מזדהים עם ישראל וכמעט כל העזתים מזדהים עם עזה. ודבר שני, אתה יכול להיות בצוות אלי או צוות אבי, אבל אין לאף אחת מהן את הmoral grounds. למרות שאני מודה שאבי שולחת את היד לשלום יותר מאלי לאורך המשחק וביותר מהזדמנות אחת.

בנוגע לנקמה ממוקדת, אבי יודעת בדיוק לאיפה ואת מי היא צריכה להרוג. ג'ואל היה אדם אחד בודד שהרג את אבא שלה. ברגע שג'ואל מת, הנקמה נגמרה. ג'ואל אפילו לא היה חלק מג'קסון כשהוא עשה את זה, הוא יהיה זאב בודד. אלי לעומת זאת עוברת מה שהיא עוברת מחבורה גדולה ומאורגנת של אנשים, אז ברור שהנקמה שלה פחות ממוקדת, יש שם המון משת"פים.

אני לא אומר שאבי לא צודקת מתוך נקודת המבט שלה, או שהמשחק לא מראה את זה, אלא רק שהבנתי מהר מאוד מה המשחק עושה ועדיין הייתי בצד של אלי למרות הכל, כי אני הרבה יותר מחובר רגשית לצד של אלי אחרי TLOU 1 שעשה עבודה כל כך טובה באספקט הזה.
אם אנחנו משווים רק את שני הסיפורים במשחק השני אז אולי המשחק באמת מנסה לתת נופח רגשי חזק יותר לאבי, אבל זה לא משנה, המשחק הראשון עשה את זה בשביל אלי בצורה הרבה יותר חזקה. וכתוצאה מזה - אני בעד אלי מהרגע הראשון, גם אם היא טועה. כמו שהצלחתי במשחק הראשון להבין ולהזדהות עם ג'ואל ברמה מסוימת שלפחות גרמה לי לחשוב על זה ולפקפק במה שאני הייתי עושה, למרות שברור לי שהוא "טעה" ושזו לא הבחירה הנכונה והטובה.

אבל בכל מקרה, זה לא באמת העניין מבחנתי. ממש אין לי בעיה עם הסוף של המשחק או המסקנה שלו על נקמה ואלימות וקונפליקט באופן כללי, אם כבר להיפך. ואין לי שום בעיה גם אם אלי הייתה יוצאת עוד יותר רעה בסיפור הזה, או עוד יותר פחות סימפטית ו"צודקת" מאבי. אני רק חושב שמתוך החוויה שלי ברגע שהבנתי מה המשחק עושה עם נקודות המבט, זה עדיין לא כל כך הזיז לי רגשית כמו שזה הזיז לי מחשבתית כרעיון - שזה עדיין אחלה, אבל גרם לחלק גדול מהמשחק מבחנתי להיות כמעט פילר שסופר את את הזמן עד שחוזרים לנקודה שבה עצרנו והסיפור סוף סוף ימשיך.
כלומר אני "מבין" שאבי היא היותר טובה כאן ושהנקמה של אלי היא טעות ושרק תוביל לעוד אלימות, אני עדיין הרבה יותר מתעניין במשך מספר רב של שעות לראות לאן הסיפור הזה ממשיך, מאשר להמשיך לראות ולהבין עוד פעם ועוד פעם שאבי היא היותר טובה כאן ושהנקמה של אלי היא טעות שרק תוביל לעוד אלימות.

בסוף אם החלק עם אבי היה כמה שעות בודדות הרבה יותר מהודקות, הייתי אפילו עוד יותר אוהב את המשחק. מהחוויה שלי שבה הבנתי את הרעיון ישר אבל לא עברתי שינוי ברגש לאורך כל הזמן הזה - זה היה סתם מרוח, חוזר על עצמו ועם פייסינג בעייתי, כשהסיפור הוא פילר מנקודת המבט של אלי שהתקדמה עד לאמצע המשחק. אני רק מחכה שנסיים עם ההרצאה ונחזור לסיפור של אלי שיוכל להראות לי את כל אותם הרעיונות התמתיים של המשחק תוך כדי התקדמות.
זה כאילו אם במשחק הראשון היינו עוצרים אחרי הפציעה של ג'ואל כדי לשחק 10 שעות מישהו במחנה של דיוויד עד שהם מגיעים כדי להבין שיש צד שני, לעומת איך שבשנייה אחת כשהם מדברים על "משוגע וילדה" שרוצחים אותם אתה מקבל את אותו האפקט. אם היינו עוצרים רגע לפני השלב האחרון בבית חולים כדי לשחק את כל המסע לשם מנקודת המבט של הרופא רק כדי להבין שג'ואל יהרוג חפים מפשע בשביל הסיום הזה.
זו כמובן לא השוואה מדויקת, המשחק השני הולך הרבה יותר חזק ועמוק לתוך העניין הזה והוא מסע נקמה ולא מסע הישרדות בבסיס שלו ככה שיש לזה את המקום הנכון. אני פשוט חושב שהפייסינג היה בעייתי ושזה נמשך הרבה יותר מדי זמן.
אני יכול להבין שאם הרעיון הזה כן עבד עליכם מכל הבחינות אז זה רק מעצים את המשחק הזה, מבטל את הטענה שלי, ואני מקנא בכם 😃. אבל זו לא הייתה החוויה שלי וכשאנחנו מדברים על המון זמן מהמשחק שהיה לי מרוח, זה פגם בחוויה. ועדיין יצירת מופת.

אבי לא צודקת מנק' המבט שלה, כי גם אם הנקמה שלה מוצדקת (והיא לא), האופן שהיא הוציאה לפועל את הנקמה היה ברברי. לג'ואל הייתה הזכות המוסרית להציל את הבת שלו מאנשים שעמדו לרצוח אותה, גם אם מטרת הרצח שלהם הייתה נעלה - זה עדיין רצח, וזכותו של הנרצח (או של הוריו) להתנגד ולהציל אותו מהרוצחים. כלומר ג'ואל פעל נטו מהגנה עצמית, ולכן עומדת לאלי הזכות המוסרית לנקמה ברוצחי אביה, ולאבי לא.

בדרך לתחנת טלוויזיה בסיאטל.