די מצחיק היה לראות בימים האחרונים את ההספדים שסאיב עריקאת קיבל ביחס ל'הספדים' שטארמפ קיבל מכמה אנשי תקשורת ופוליטיקאים מהשמאל. על אחד הם הרעיפו המון מילים חמות וגם הכתירו אותו כאיש שלום ולוחם שלום למרות שמדובר בסמל לכישלון של תהליך השלום של האליטה הישראלית והאליטה הפלסטינית שרימתה אותה באוסלו, ובאדם שתמך במחבלים ובשום שלב לא ויתר על זכות השיבה המדומיינת שמונעת כל סיכוי להסדר. ולאדם השני שאשכרה הביא או עזר להביא שלום, למעשה שלושה הסכמים כאלה (וכנראה שיותר אם היה נשאר בבית הלבן) יש להם כל מיני קללות ואיחולים משונים. אחד ניסה לקדם חרם על ישראל, הממשל של השני נלחם בו. אחד תפר עלילות דם לחיילי צה"ל עוד מהקרב בג'נין וניסה להעמיד אותם לדין בהאג, הממשל של טראמפ איים על בית הדין הרקוב לא לגעת בחיילים ישראלים והטיל על כמה מעובדיו סנקציות.
אז אמנם היחס של אנשי שמאל לשונאי ישראל ולאוהביה תמיד היה תופעה למחקר פסיכיאטרי, אבל לדעתי במקרה הספציפי הזה יש כאן משהו עמוק יותר. הגעתי למסקנה שהם פשוט מעדיפים צורה על תוכן. מישהו שיהיה נחמד, וידבר יפה, וישקר אותם אם צריך עדיף בהרבה על ערס ג'ינג'י עילג וגס רוח, גם אם אחד אויב והשני ידיד. זה יכול גם להסביר למה הם כ"כ אהבו את אובמה למרות שבעניין האירני הייתה חזית די אחידה בישראל, וכמעט אף אחד לא חשב שזה הסכם טוב ושראוי להחזיר את אירן לחיק האומות ולתת להם 150 מליארד בשביל מסלול ישיר לגרעין תוך 8 שנים והאפשרות לבקר במתקנים שלהם בהתרעה של חודש או משהו כזה. אז הוא אמנם פגע בביטחון ישראל והצית את כל האיזור, אבל איזה כריזמטי הוא אה? מדבר כ"כ יפה, וגם נראה נהדר בחליפה.
בקשר לפוליטיקה הקטנה שלנו, האוזר-הנדל ילכו עם בנט לדעתי. אני לא יתפלא אם זה כבר סגור מזמן.
אבל כרגע הכי מעניין בעיני אם חיים רמון אכן יחזור לפוליטיקה ויקים מפלגה שתחרוט על דגלה את המאבק לתיקון מערכת המשפט. דווקא בגלל שהוא איש שמאל יהיה לתקשורת והכוחות שנאבקים לשמר את המצב הקיים יותר קשה לתקוף אותו ולהגיד שהוא רק מנסה להציל את נתניהו ולהרוס את הדמוקרטיה וכו'
