כשדיברתי על אחוז מהתוצר/תקציב כתבתי אחוז מהתוצר/תקציב. כשדיברתי רק על תקציב הביטחון לא דיברתי על אחוז מהתוצר/תקציב אלא על שיעור העלייה בתקציב ביחס לשנים קודמות. לכן אין סתירה בדבריי, הבעיה היחידה היא בהבנת הנקרא שלך. הירידה בהוצאות הביטחון, בין אם כאחוז מהתוצר או כאחוז מהתקציב, היתה חדה ועקבית מאז אמצע שנות ה-80 - לכן באמת אין קשר לאוסלו. דווקא בשנת 1994 (שנה לאחר חתימת אוסלו א') היתה לראשונה מזה שנים עלייה באחוז ההוצאה הבטחונית מתקציב המדינה (קטנה אמנם, אבל עדיין עלייה). כנ"ל בזמן מלחמת אוסלו (2001-2003).
לגבי טיפוח חמאס, זה היה שמעון פרס (בתמיכת שמיר) שקבע את הסטנדרט לשחרור סיטוני ומופקר של מחבלים (עסקת ג'יבריל), שם, אגב, השתחרר לראשונה יאסין שלאחר מכן הקים את חמאס. אבל מי שבאמת טיפח אותו היה הסכם אוסלו. החמאס התחזק אקספוננציאלית רק כששטחי יו"ש ועזה עברו למרות רשות המחבלים של אש"ף הקרויה הרש"פ. מי שחיזק, טיפח ועודד את חמאס היה ערפאת, לא אף אחד אחר, מתוך מטרה להשתמש בו כארגון פרוקסי נגד ישראל - כלומר להפעיל טרור נגד ישראל בלי שאש"ף יואשם בדבר. כל הסיפורים שסיפרת פה הם חצאי אמיתות שהן בבחינת זנב שמכשכש בכלב. רק אוסלו וערפאת חיזקו וטיפחו את חמאס. הם האשמים מסדר ראשון. האשמים מסדר שני הם השמאל הישראלי השפל והפושע שיזם והוביל את ההסכמים האלה.
מה זה בדיוק "שיעור העליה" שאתה מכניס עכשיו? אתה עושה נגזרת שניה?
הרי כתבת קודם "בעקבות אוסלו גדל תקציב משרד הביטחון בעשרות אחוזים" וזה בפירוש לא נכון - לא רק כאחוז מההתוצר (ולאוסלו בהחלט היתה תרומה משמעותית לעלייה בתוצר) אלא גם במונחים אבסולוטים.
מעבר לזה יש לך גם טעות של קורלציה ונסיבתיות: מה שניפח בפועל את תקציב הביטחון באותן שנים זה הסכמי השכר המנופחים של 93 במגזר הציבורי, שהוחלו מן הסתם גם על הצבא: הם הטיסו את את עלויות השכר ליותר מחצי מהוצאת הביטחון הכוללת. באוסלו לעומת זאת היו עלויות חד פעמיות (כולל הוצאות תשתית לא בטחוניות, כמו סלילת כבישים חדשים), כשמצד שני התרומה ארוכת הטווח של הסכם אוסלו לתקציב היתה בדיוק הקטנת הסד"כ לביטחון שוטף - בפועל הדבר שעולה לנו הכי הרבה - וחיסכון של מיליארדים. אולי אם לא היתה מדיניות של טיפוח החמאס היינו יכולים לחסוך יותר.
וחוץ מזה, מה זה בדיוק "סטנדרט"? יש חוק יסוד לעלות שבויים שלא שמעתי עליו? עסקת ג'יבריל (שהיא בהחלט אחריות משותפת) לא היתה העסקה הראשונה או האחרונה שבה ישראל שחררה כמות בלתי פרופורציונלית של שבויים, ולא קבעה שום קריטריון קשיח. יותר מזה, היא לא היתה קשורה לשום אוסלו ולא לאש"פ והיתה בכלל תולדה של התבססות בבוץ הלבנוני. אז מה בדיוק הנקודה פה? לספק עוד דוגמא לממשלות ישראליות שמעדיפות לחימה וטיפוח ארגוני טרור על פני הסכמי שלום?
לעומת זאת, מאז הקמת הרשות עצמה, החמאס והפת"ח היו כל הזמן בסבבים של לחימה פנימית. ב-96 המנגנונים של הפת"ח כמעט והצליחו לקבור את חמאס, אבל אז נתניהו נתן להם את הפרס בדמות שחרור יאסין והמשיך לטפח את הארגון. החמאס התחיל כארגון פרוקסי של ישראל נגד ערפאת, לא להיפך, ולצערנו הוא המשיך להיות כזה גם אחרי שהבינו את מחיר הדמים שהוא גובה. אבל הגידול האקספוננציאלי בכח שלו הגיע בכלל בתחילת שנות ה-2000, שם התקבעה מדיניות ישראליות של הפרד ומשול כדי למנוע הסכמים נוספים - גם אם זה אומר שצריך למוטט את הרשות בעזה ולתת לחמאס להיכנס במקומה.
מאז הקמת הראשות ועד מותו של ערפאת החמאס היה עבורו עצם בלתי נתפסת בגרון, בעוד מבחינת ממשלת ישראל החמאס היה התירוץ התמידי להיכנס ברשות שכביכול לא מסוגלת לעשות סדר בעצמה - פלוס מלחמת הסברה שמנסה למכור שערפאת והחמאס הם אחוקים ולכן אסור להמשיך בתהליך שלום (וכמו כל HASBARA, עבדה בעיקר כלפי פנים בלשכנע את המשוכנעים). ישראל היתה מתה למצוא איזשהו שביב של אקדח מעשן שמחבר את ערפאת לחמאס באופן עקיף (וזה לא שלא ניסו) אבל הם פשוט היו מסוכסכים יותר משרה נתניהו ועוזרת בית.
האם טיפוח ארגון טרור כמו החמאס למטרות פוליטיות פנימיות וטרפוד הסכמים שמשמעותם ויתורים טריטוריאלים שווה כל כך הרבה ההרוגים? לצערי עבור חלק מהאנשים כנראה שכן, אבל אם כבר אז לפחות להודות בזה בפה מלא: החמאס הוקם, טופח ושגשג כי צריך שיהיה איום וצריך שיהיה תירוץ.


